מדרש על שמואל ב 20:16: בראשית רבה ומקורות קלאסיים

תנחומא בובר

ד"א חלילןה לך. אמר אברהם רבונו של עולם צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו, ואיזו היא האשה, זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא באבל, שנאמר [ויבאו ויצורו עליו באבלה וגו'] וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה (ש"ב כ טו), וכיון שהרגישה סרח בדבר התחילה לצעוק קראו לה ליואב, כיון שבא יואב אמרה האתה יואב ויאמר אני (שם שם יז), אתה הוא חכם שהכתוב מקלסך יושב שבת תחכמוני וגו' (ש"ב כג ח), הלא קראת בתורה כי תקרב אל עיר וגו' (דברים כ י), ולא היה לך לעשות כן, דבר (תדברו) [ידברו] בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל (ש"ב כ יח), וקראת אליה לשלום וגו' (דברים שם), באבל וכן חתמו וגו' (ש"ב שם) ולמה תבלע נחלת ה' (שם יט), כיון ששמע כן היה מתיירא ואמר יואב יש כאן צורך, שנאמר (ויאמר יואב) [ויען יואב ויאמר חלילה] חילה לי וגו' (שם שם כ), ואתה שאתה רחמן ערב לך לאבד את אלו, חלילה לך מעשות כדבר הזה, ומה אמר לה יואב לא כן הדבר, כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו (שם שם כא), בעל מום עובד ע"ז, ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי (שם שם א), אמרה לו אנכי שלומי אמוני ישראל (שם שם יט), אני ששלמתי מנין לישראל, שנאמר ושם בת אשר סרח (במדבר כו מו), אלא עמוד במקומך ואני אעשה שלום, שנאמר הנה ראשו מושלך איך בעד החומה (ש"ב שם כא), וכך היתה בטוחה בעצמה שהיא נותנה ראשו ליואב. אלא ראה מה עשתה, ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה (שם שם כב), מהו בחכמתה, אלא אמרה להם היו יודעים כי יואב וכל ישראל עומדים בחוץ להרוג אותנו ובנינו ובנותינו, אמרו לה למה, אמרה להם מאה בני אדם הוא מבקש ליטול וילך, אמרו לה יטול מאתים, אמרה להם אינו מבקש אלא חמשים איש, אמרו לה יטול מאה, אמרה להם אינו מבקש אלא חמשה, אמרו לה יטול עשרה, אמרה להם אינו מבקש אלא אחד, שבע בן בכרי שמו, מיד כששמעו כך הלכו וכרתו את ראשו, שנאמר ויכרתו את ראש שבע בן בכרי (שם שם). ראה חכמתה של אשה זו, כשם שבא אברהם בחכמה לפני הקב"ה, בא מחמשים למ' ומן מ' לל', ומן לן' לכ', ומן כ' לי', אף זו כך. ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה, עליה מקלס שלמה טובה חכמה מכלי קרב (קהלת ט יח), טובה היתה חכמתה של סרח, מכלי קרב שהיו ביד יואב, כיון שנטל יואב את ראש שבע בן בכרי מיד חזר ולא נגע בעיר, אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם ומה אם יואב שנטל את ראש איש אחד שהיה חייב, הניח את כל העיר, ואתה שאתה רחמן תאבד את הכל, חלילה לך.
שאל רבBookmarkShareCopy

קוהלת רבה

דָּבָר אַחֵר, טוֹבָה חָכְמָה, זוֹ חָכְמָתָהּ שֶׁל סֶרַח בַּת אָשֵׁר. מִכְּלֵי קְרָב, מִכְּלֵי קְרָבוֹ שֶׁל יוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כ, טז): וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר, מִיכָּן דַּהֲוָה רַחִיק. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אַתָּה הוּא יוֹאָב, קוֹצֵר אַתְּ, לֵית אַתְּ לְפוּם שְׁמָךְ, לֹא אַתְּ בֶּן תּוֹרָה וְלֹא דָּוִד בֶּן תּוֹרָה, לָא כְתִיב בַּתּוֹרָה (דברים כ, י): כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, שֶׁמָּא לַמִּלְחָמָה, דִּכְתִיב (שמואל ב כ, יח): וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה וגו' וְכֵן הֵתַמּוּ, אָמְרָה לוֹ עַד כָּאן תַּמּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁלֹא לְהִתְקַיֵּם. אָמַר לָהּ וְאַתְּ מַאן, אָמְרָה לוֹ מַאן אֲנָא, אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי מִנְיָנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי נֶאֱמָן יוֹסֵף לְנֶאֱמָן משֶׁה, וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל. עִיר, זוֹ אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, וְלִי שֶׁאֲנִי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד (שמואל ב כ, יח): וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִי וגו', חָלִילָה לְיוֹאָב, חָלִילָה לְדָוִד, חָלִילָה לְמַלְכוּתוֹ, אֶלָּא לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד, אִם בַּמֶּלֶךְ לָמָּה בְּדָוִד, וְאִם בְּדָוִד לָמָּה בַּמֶּלֶךְ, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן בְּרַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמֵּעֵיז פָּנָיו בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּגְדוֹל הַדּוֹר, כְּאִלּוּ מֵעֵיז פָּנָיו בַּמֶּלֶךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּוִד שֶׁהוּא מֶלֶךְ וְחָכָם וּגְדוֹל הַדּוֹר. אָמַר רַבִּי יוּדָן כָּל הַמֵּעֵיז פָּנָיו בַּמֶּלֶךְ, כְּאִלּוּ מֵעֵיז פָּנָיו בַּשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב (שמואל ב כ, כא): נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד, בַּמֶּלֶךְ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ בְּדָוִד, זֶה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה וגו', אֲמַר לָהּ מְנַן אַתְּ יָדְעֵית, אֲמַר לָהּ כָּל הַמַּחְצִיף פָּנָיו בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מִתְחַיֵּב הוּא מִלְּעֵיל. מִיָּד (שמואל ב כ, כב): וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, אָמְרָה לוֹן לֵית אַתּוּן שָׁמְעוּן בְּיוֹאָב, וְלֵית אַתּוּן שָׁמְעוּן בְּדָוִד, הֵידָא אֻמָּה קָמַת בְּהוֹן, הֵידָא מַלְכוּת קָמַת בְּהוֹן. אָמְרִין לָהּ וּמָה הוּא בָּעֵי, אָמְרָה לוֹן אֶלֶף דְּגוּבְרִין, אָמְרִין לָהּ כָּל בַּר נָשׁ יָהֵיב לְפוּם מַה דְּאִית לֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן אֲנָא אָזְלָא וּמְפַיְּיסָא לֵיהּ דִּילְמָא דְּהוּא פָּחֵית, עֲבַדָא גַרְמָהּ אָזְלָא וְאַתְיָא, אֲמַרָה לוֹן חֲמֵשׁ מָאוָן הוּא בָּעֵי. אָמְרִין לָהּ כָּל בַּר נָשׁ וּבַר נָשׁ יָהֵיב לְפוּם מַה דְּאִית לֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן אֲנָא אָזְלָא וּמְחַטָּא לֵיהּ דִּילְמָא דְּהוּא פָּחֵית מִנְּהוֹן, עֲבַדָא נַפְשָׁהּ הִיא אָזְלָא וְהָדְרָא, אֲמַרָה לוֹן חַד גְּבַר הוּא בָּעֵי, וַהֲדָא אַכְסַנְיָא. אָמְרִין לָהּ אִן הוּא טַב קַרְתָּא נֵיהֲבֵיהּ נֵיהֲלֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ, מִיָּד (שמואל ב כ, כב): וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אוֹתוֹ בְּעַד הַחוֹמָה וגו'. וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, זֶה שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.
שאל רבBookmarkShareCopy

מדרש משלי

(משלי לא כא): "לא תירא לביתה משלג" - חזקיה אמר: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש - שישה חודשים בחמה וששה חודשים בצינה. והקב"ה בתחילה מכניסם בחושך, והוא מכניסם בחמה בגיהנם, והם אומרים 'זו היא גיהנם של הקב"ה?' ואחר-כך הם יוצאין לשלג, והם אומרים 'זו היא צינתו של הקב"ה?', בתחילה הם אומרים 'ווה ווה', ולבסוף 'ווי ווי', הוא שדוד אומר (תהלים מ ג): "ויעלני מבור שאון מטיט היון", ממקום שאומר ווה ווי, והיכן הם משליכים נפשותיהם - בשלג, הה"ד (תהלים סח טו): "בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון", השלג הוא צלמונה שלהם. יכול אף ישראל כן - ת"ל "לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים", קרי ביה: שְנַיִם: מילה פריעה, ציצית תפילין, (דברים ט״ו:י״ד): "העניק תעניק", (דברים ט״ו:י״ד): "פתוח תפתח", (דברים ט״ו:י׳): "נתון תתן", (דברים יד כב): "עשר תעשר"; לפיכך משה מזהיר את ישראל "עשר תעשר".
שאל רבBookmarkShareCopy